אנטרקטיקה סיפור אהבה

אז מאיפה אני מתחילה?

להתחיל מזה הבטחתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים שכל שנה אני עושה טיול, אפילו הקטן ביותר, רק בשביל לשמור על השפיות וגם בזה לא עמדתי, או מזה שהשנה האחרונה שלי לא עברה כמו שחשבתי שתעבור?

זה הרי לא באמת משנה ממה אני מתחילה, אבל אחרי שהשנה האחרונה שלי התחילה במילה ביופסיה (הכל בסדר, לא לדאוג...) והמשיכה באשפוז של שבועיים בגלל אלרגיה חריפה לתרופה שרופא אידיוט רשם לי ולא הייתי צריכה בכלל לקבל הבנתי שהחיים כל כך קצרים, שכשיש לי הזדמנות לעשות משהו בלתי רגיל בעליל, אני קופצת עליה!

ככה הגעתי לאנטארקטיקה.

זה תמיד היה יעד מועדף ב "Bucket List" שלי אבל לא חשבתי שאגיע אליו כל כך מוקדם בחיי.
"אולי בפנסיה" כמו שאומרים...

בשיחת 'מהנשמע' רגילה לחלוטין עם לילך היא פתאום שולחת לי קישור לחבילת 1+1 לטיול לאנטארקטיקה ומאחר ונפגשנו בטיול בלפלנד זה הרי מאוד הגיוני שנמשיך את הטיולים שלנו בקצה השני של העולם...
זאת הייתה ההחלטה הכי קלה שעשיתי בחיי הבוגרים.
טלפון אחד לחברת הנסיעות שאחראית על החבילה, שיחה מהירה עם הבוס לגבי התאריכים, הידיעה שבאמת יש לי כסף לכסות את כל ההוצאות לטיול והעובדה שההצעה לחבילה תקפה ל-48 שעות הקרובות עשו את ההחלטה למהירה הרבה יותר.

כל זה התחיל חודש לפני הטיול. 

לאט לאט העובדה שאני עושה את הבלתי יאמן (לי לפחות, כי לא חשבתי שאני אגיע לאזור בשנים הקרובות) חלחלה לתודעה והארגונים התחילו להיות יותר רציניים.
עוד כמה בגדים תרמיים, נעליים נוחות, מכנסיים עמידים במים (כי מי יודע מה יהיה) וביטוחים וביטוחים ועוד כמה ביטוחים.

הימים שלפני הנסיעה כבר היו חסרי סבלנות לגמרי. רק להתחיל את המסע המטורף לסוף העולם.

וזה חתיכת מסע: תל אביב- רומא- בואנוס איירס- אושוויאה- אנטארקטיקה.

יום רביעי לפנות בוקר, השעה 3 ואני כבר בדרך לשדה התעופה.

אבא והמזוודה

הטיסה יוצאת בעשרה לשש ואנחנו עוד צריכות להספיק להצטייד במלאי חדש של M&M לתקופה הקרובה, אז אחרי ארוחה בבורגר ראנץ' (אחרי שנים שלא אכלתי שם החלטתי שמתחשק לי, בביס ראשון נזכרתי למה לא אכלתי שם כל כך הרבה זמן) וקבלת פתקי הדיוטי פרי לחזרה התחלנו את ההליכה לכיוון המטוס.

טיסת אליטליה AZ809 לרומא יוצאת בזמן.

קצת פחות מ-4 שעות טיסה, קצת מערבולת, קצת חם מידי, קצת בחילה. לא נורא, נתגבר.

הגענו לרומא בשעות הבוקר וההחלטה לצאת לכיוון העיר ברכבת הייתה אחת הטובות.
10 שעות לשרוף עד הטיסה הבאה.
הגענו לתחנה המרכזית של העיר, שם לקחנו את אחד מהאוטובוסים שעושים סיור כולל בעיר, כאלה שקונים כרטיס יומי ואפשר לרדת בכל תחנה ולעלות חזרה למשך כל היום.


יש כמה חברות כאלה ועם המזל שלנו איכשהו הצלחנו "לבחור" את החברה עם האוטובוסים שהתעקבו הכי הרבה זמן...

בעיקרון לא רצינו לרדת בכל תחנה ובסופו של דבר החלטנו לטייל בקולוסאום ובוותיקן.

תחנה ראשונה- קולוסאום.
איך שירדנו מהאוטובוס קפצו עלינו לא פחות מעשרה הודים שניסו למכור לנו מקלות סלפי...

מנקה אבק מישהו?

מכל פינה הם הופיעו ואם רק מראים להם איזושהי רמת התעניינות במוצר הם לא יעזבו אותך בשקט!

אחרי שפילסנו את דרכנו מבעד לאלפי מקלות הסלפי, של ההודים ושל כל התיירים אחרים שהיו במקום, הצלחנו להיכנס לאתר.
בתור בוגרת מגמת גרפיקה עם 3 יח"ל בתולדות האמנות (מתוך 10 של המגמה), כל כך שמחתי שהתגברתי על העצבים על התשלום המופרז שצריך לשלם בשביל להיכנס למקום ופשוט התחלתי לצלם.

וכן, גם אנחנו עשינו סלפי, אבל לא עם מקל.

אחרי סיבוב וכמה עשרות תמונות יצאנו החוצה והשמש פשוט האירה באור מושלם לצילום של כל המבנה. 

עוד כמה תמונות ויאללה חזרה לאוטובוס.

טוב, מחכות לאוטובוס. אמרו שהוא מגיע כל 20 דקות, מגניב. יש עוד הרבה מה לראות.

בינתיים עברו עד כמה עשרות הודים עם המקלות ואיזה מר גמיש ביזארי.
אז עברה חצי שעה. ועוד חצי שעה. ועוד חצי שעה והאוטובוס עדיין לא הגיע.
אנחנו ספרנו 4 אוטובוסים מכל חברה (והיו סה"כ 5 חברות של אוטובוסי סיורים) עד שהאוטובוס שלנו החליט להופיע.
טוב, אנחנו קצת עייפות אבל יש עוד דרך ארוכה ולא ניתן לאוטובוס מחורבן להפריע לשמחת המסע.

תחנה הבאה- הוותיקן.

זה לא שבאמת חשבנו להיכנס למוזיאון, למרות שזה היה יכול להיות נחמד, אבל בשביל זה היינו צריכות להגיע יום קודם בערך... כמות האנשים המטורפת שחיכו רק ברחבה שמחוץ לאתר הייתה מטורפת.

אז צילמנו כמה תמונות.

עצירת שירותים קצרה ותקשיבו, בשביל שירותים ציבוריים חינמיים ליד אחד מהאתרים המתויירים ביותר בעולם הם היו ממש נקיים!

טוב, זה לא באמת שתכננו לעשות עצירה כל כך קצרה בוותיקן אבל לחכות עכשיו לפחות 3 שעות בשביל להיכנס ולצאת כי לא יישאר לנו זמן לא היה באמת ריאלי.

וזה רק חלקיק מהתור שהיה לכניסה...

הלכנו לחפש פיצה במקום.

מצאנו איזה פיצרייה\גלידרייה קטנה על השדרה הראשית המובילה מהכיכר, קנינו פיצה ושתייה וישבנו בתחתית אחד העמודים. אחלה פיצה.

כן, כן, גלידה כחולה שנקראת "ויאגרה"
המוכר אמר שהיא סתם בטעם וניל...
וכל מה שעובר לי בראש זה: "...I have a very good friend in Rome called Biggus Dickus"

באיזשהו שלב אני מרימה את הראש ואומרת ללילך: "את קולטת שאנחנו ברומא?!"

כל החודש שלפני עבר מהר יחסית (חוץ מהימים שנסחבו כמובן) ולא היה כל כך הרבה זמן לעכל את הטיול המטורף שאנחנו הולכות לעשות.

אז כן, אנחנו ברומא.

מהוותיקן הלכנו ברגל לעוד כמה אתרים קרובים. עוד כמה עשרות תמונות של מקומות מדהימים שאם היה לנו יותר זמן אז גם היינו יותר מתעמקות בשמם ומה קרה בכל אחד מהם.

רק אני שומעת ברקע את ג'ימי פייג'?!

אבל הראש כבר היה יומיים קדימה, רק להגיע לתחנה הסופית.

אחרי שעתיים בערך החלטנו שלא ניקח את הסיכון של אוטובוס מחורבן שיאחר אז התחלנו ללכת לכיוון התחנה הקרובה שלו.
ברור שגם בתחנה הזאת חיכינו מספיק זמן בשביל לשמוח שלקחנו קצת אקסטרה בדיוק בגלל זה...

את שאר הסיור עשינו על האוטובוס. עוד כמה עשרות תמונות מהאוטובוס.

איזה מזל שהיינו על האוטובוס...

פנדי.... אגב אם לא רואים בתמונה כל התצוגה בחלון ראווה מורכבת ממטוסי נייר

לו רק הייתי ברומא קצת יותר זמן...

תחנה סופית, חזרה לתחנה המרכזית של רומא.

"...Those who arrive, survive"

כמה מזכרות קטנות ורכבת חזרה לשדה התעופה.

יכול להיות שלקחנו קצת יותר מידי זמן ביטחון כי לשבת בקפטריה של השדה כמעט שלוש שעות היה מתיש... 

סלט, לחמנייה, פסטה עם שמנת פטריות, מים, מיץ אננס מוזר ועוד מים (שהלכו לפח בגלל הבידוק הביטחוני).
אז הסתובבנו קצת גם בדיוטי פרי של השדה ברומא, יש כמה חנויות נחמדות!

פרארי מישהו?!

בשר על בשר

לא נורא, נישן בטיסה. יש מספיק זמן. 14 שעות זה מספיק זמן לישון...

בערך שעה לפני התחלנו ללכת לכיוון השער ומזל שזה מה שעשינו כי החליפו את השער... אני בטוחה בזה! אחרי שישבנו בשער של טיסה למוסקווה בערך עשרים דקות הבנו שזה לא יכול להיות השער שלנו והתחלנו לברר מה קורה.

בסופו של דבר מצאנו את השער ופשוט התיישבנו עד שכמעט 3/4 מכמות הנוסעים עלו למטוס ורק אז נעמדנו בתור.

טוב, אנחנו על המטוס לבואנוס איירס!

עוד קצת (הרבה) אנחנו מגיעות. 

טיסת אליטליה AZ680, טיסה שנייה מתוך שלוש יוצאת לדרך.

מזל שלפני הטיול אחד הדברים הראשנים שדאגתי להם זה כדורי שינה (וכדורים נגד בחילות שיכנסו למשחק במערכה השנייה), למרות שיכול להיות שהייתי גם מספיק עייפה וגם ככה הייתי נרדמת אבל בכל מקרה לקחתי חצי כדור לפני ארוחת הערב במטוס.

הצלחתי לישון בערך חצי מהטיסה, זה היה יותר ממה שציפיתי.

קצת קראתי אחר כך. עוד ארוחה ועוד ספר.

מתישהו גם הגענו לארגנטינה. לבואנוס איירס.

טוב, מזוודות ומונית לשדה התעופה הפנימי.

בערך שעתיים נסיעה מקצה לקצה, קצת מראות מהעיר ואיכשהו נרדמתי עוד קצת.

הגענו לשדה. עוד בערך 4 שעות לשרוף עד הטיסה השלישית והאחרונה לסיבוב הזה.

אז התיישבנו באיזה בית קפה. תה, שוקו ופאי לימון די נחמד.

טוב, נברר מתי אפשר לעשות צ'ק אין.

מסתבר שלטיסות פנימיות אפשר לעשות צ'ק אין רק שעה לפני הטיסה לפי השילוט המקומי אבל הסדרנית בכניסה לאזור התורים האינסופיים אמרה שאנחנו יכולות להיכנס עכשיו.

אחלה, גם את זה סיימנו די מהר בשביל תור שנמשך לאורך חצי מהשדה בערך.

מה נעשה עכשיו עד הטיסה?

ברור שנשב באיזה בית קפה כי אין מקומות ישיבה סתם ככה...

אז ישבנו בעוד בית קפה (בחיי שחצי מהכסף הלך על ישיבה בבית קפה רק בגלל שלא היה מה לעשות בין טיסה לטיסה!). מים, קולה זירו, עוגיות, טוסט Queso y Jamón ומלצר נחמד שמזג את השתייה לכוסות יין מפונפנות וגם אפילו דיבר אנגלית.

טוב, סוף סוף הגיע הזמן לעלות על הטיסה לסוף העולם!

טיסת ארגנטינה איירולינס AR 1890 לאושוואיה יוצאת לדרך.

טיסה פנימית, קצרה יחסית. רק עוד 4 שעות בערך ומגיעים לעיר הדרומית ביותר בעולם.

לא ניסיתי בכלל לישון, ידעתי שלא אצליח מרוב התרגשות.

אז קראתי קצת. צילמתי קצת מהחלון ואז קראתי עוד.

הדרך מבואנוס איירס לאושוואיה מדהימה! העיר כל כך גדולה שלוקח כמה דקות טובות של טיסה בשביל לצאת מהקו האווירי שלה לטבע הפראי של המדינה.

מהרגע שמתחילים לראות את הירוק של הטבע הוא לא נפסק עד שמגיעים להרים שמקיפים את אושוואיה, ברגע אחד הירוק הופך ללבן של פסגות ההרים המושלגות! הכל כל כך לבן (כאילו לא ידעתי לאן אני עוד אגיע, התחלתי להתלהב מהנוף). עוד כמה עשרות תמונות.

אושוויה 54º 48’ S / 068º 17’W
בסופו של דבר הגענו לשדה התעופה הקטן ביותר שאי פעם הייתי בו.

מזוודות.

אוטובוס שחיכה לאסוף את הנוסעים של חברת הנסיעות ולפזר אותם בין בתי המלון.

אפילו הדרך משדה התעופה הייתה קצרה אך עוצרת נשימה.

החניה של השדה

הכניסה לעיר

השעה כבר הייתה 21:00 והשמש עדיין לא רוצה לישון... שקיעה איטית ויפה מציצה מעל ההרים המושלגים.

לאט לאט כל האנשים התפזרו בין בתי המלון ואנחנו אחרונות באוטובוס אבל עדיין יחד עם המלווה של החברה המקומית שאחראית על האיסוף. 

הגענו למלון אחרי בערך שעה של הסתובבויות בעיר בין בתי המלון.
צ'ק אין מהיר עם קבלת דפי ברוכים הבאים מ Quark Expeditions החברה איתה נעשה את השייט ליבשת הדרומית.

נכנסות לחדר, מקלחת חמה וישר לחדר אוכל\מסעדה לארוחת ערב נורמלית אחרי יומיים של טיסות ואוכל של מטוסים.

מים, בירה מקומית, פסטה בשמנת וריזוטו פירות ים.

לילה ראשון במיטה מאז שיצאנו מהבית, אני חושבת שנרדמתי כמעט מיד.

בוקר יום שישי (כן, כן, את כל יום חמישי בילינו בטיסות...) ארוחת בוקר וכמה תמונות מחלון חדר האוכל לנוף המדהים שנשקף ממנו. חוזרות לחדר לארוז ואנחנו מחליפות מלון לאותו אחד של שאר חברי הקבוצה.

זה הנוף מהחדר במלון...

צ'ק אין במלון החדש, שמות מזוודות ויוצאות לסיור במפרץ של אושוואיה, וזאת רק ההתחלה של הטבע ובעלי החיים מקומיים שנראה בשבועיים הקרובים.
קצת צילומי שחפים בכניסה לנמל. 

סוף העולם...

לעלות על יאכטה במזג אוויר קריר אך עדיין סביר להסתובבויות. לא חשבנו לגמרי מה יהיה כשנשוט לפחות מבחינת הרוח... לי לא היה כל כך נורא- כובע, צעיף והמעיל הדק (יחסית. כמובן שהכל יחסי...) הספיקו לי להלוך. בחזור כשהתחילה הרוח להתגבר והגשם התחיל לרדת זה כבר היה סיפור אחר.

ככל שהתרחקנו יותר מהנמל ומהעיר התחלנו לראות את ההרים המושלגים שסובבים אותה.
הדהים אותי לחשוב שאנשים באמת חיים ככה יום יום.
כל היופי הזה במקום אחד.

לא, זאת לא היאכטה שבה שטנו. סתם ספינה חצי מתפרקת שקוראים לה ברקודה...

לאט לאט התחלנו להתקרב לכיוון איים קטנים עם בעלי החיים המקומיים.
המון שחור לבן בעיניים. לא יכול להיות שכבר אנחנו רואות פינגווינים?! 
לא. לא פינגווינים. קורמורנים. ועשרות עד מאות מהם.

אתם יודעים מה ההבדל בין פינגווין לקורמורן? 
פינגווינים לא עפים!

(לא באמת ההבדל, סתם עדיין מצחיק אותי כי הם נורא דומים. חוץ מהצוואר.)
עוד כמה איים עם קורמורנים.

מידי פעם פגשנו בשחפים, אלבטרוסים ויסעורונים (Petrel) מסוגים שונים (אל תשאלו אותי איזה, כי אני לא באמת זוכרת, היו המון. וסליחה ג'ים (איש הציפורים של הספינה)).

אם תסתכלו טוב על הפה של השחף תראו סרטן קטנטן... ולידו אלבטרוס

אחרי שראינו אולי קרוב לחמישה איים עם קורמורנים, נשענתי לי על מעקה היאכטה ממש על הקצה ולידי התחילה להקת שחפים לעוף במעגלים, הלוך חזור.
פתאום משהו מבצבץ מהמים. אף. וזנב. וסנפירים.

קבוצה של כלבי ים שוחה לה ליד היאכטה!
מאותו הרגע המצלמה המסכנה שלי לא הפסיקה לצלם. בעיקר את המים כי הם כל הזמן צללו, אבל גם עלו על פני המים ושיחקו להם אחד עם השני.
אני לא יודעת אם הדמעות הגיעו בגלל שהאוויר היה כל כך יבש והרוח הרגה לי את העיניים או פשוט ההתרגשות הציפה אותי.

בסופו של דבר הם עקפו את היאכטה ושחו לכיוון אחד האיים שפשוט היה מוצף בכלבי ים ששכבו ועשו "בטן גב".

ברור שצילמתי עוד כמה עשרות תמונות מכל אי שהיו בו כלבי ים...
סוף מסלול השיט- מגדלור עם עוד כמה קורמורנים.
בשלב הזה הרוח כבר ממש התחזקה והתחילו לקפוא לי כפות הידיים ולא הייתי עם כפפות אז נכנסתי פנימה, התחלתי לעבור על התמונות במצלמה.
לא עברו שלוש דקות והתחיל מבול! רוח+מים=גלים...
לא נורא, הדרך חזרה הייתה די מהירה ועד שהגענו לנמל חזרה הגשם נפסק והשמש הציצה קצת מבין העננים.
טוב, יום שישי היום והבטחתי ללילך שנלך לבית החב"ד המקומי כדי שתוכל לאכול אוכל כשר (כי לי זה ממש לא משנה מה אני אוכלת...)
עד שמצאנו את המקום.
מסתבר שהוא נמצא מאחורי איזה הוסטל מסכן שבמטבח שלו ישבו כמה בחורים צרפתים צעירים ואכלו ארוחת ערב (ספגטי שהריח נחמד). הם קראו לבחור האחראי והוא אמר שהרבי לא נמצא עכשיו אבל אם אנחנו צריכות מקום יש בשפע.
הודנו בנימוס על ההצעה (וגם על ההצעה להישאר לארוחה) ויצאנו למצוא מקום לאכול ארוחת ערב קצת יותר קרוב למלון.

הכניסה לבית חב"ד

ממש קרוב למלון מצאנו מסעדה קטנה ונחמדה ויחסית לא יקרה בשביל המנות שהם הגישו, וגם שם הצלחנו למצוא מלצר דובר אנגלית!
מים, בירה, פסטה בשמנת ורביולי שחור ממולא גבינה ברוטב עגבניות ופירות ים.

חזרה למלון, פגישת הכנה בלובי של המלון עם הנציגה של החברה על מחר, התארגנות מהירה ולמיטה. מחר מצפה לנו יום ארוך...
קמות בבוקר שבת והתכנון להיום עמוס ומלא התרגשויות לקראת אחר הצהריים שמתקרב בצעדי ענק.
התחלנו את היום בטיול קטן בעיר בסביבה הקרובה למלון והמשכנו בסיור בפארק הלאומי, ממנו יוצאת רכבת לסוף העולם...
ממש ככה היא נקראת- "El Tren del Fin del Mundo", היא הובילה אסירים וקרונות משא בשירות בית הסוהר המקומי.

שרידי רכבות בחצר

לא עשינו את הסיור ברכבת, כי הוא לקח בערך שעתיים ולשתינו לא הייתה סבלנות לעשות את כל הסיבוב, כי הוא היה נורא (!) יקר, מחיר מגוחך ממש ובעיקר כי רצינו חותמת של פינגווין בדרכון.
מה, שלסנטה לא יהיה משעמם לבד...

אז ככה נראה סוף העולם:
די טוב לטעמי...

כן, הפנורמה לא הכי מוצלחת אבל עדיין מצליחה להביא את מה שהיה שם...

בסוף העולם יש את סניף הדואר הקטן ביותר ושם מחתימים את הדרכון עם פינגווין.
על קירות הצריף היו גלויות למכירה, תמונות של מקומיים ושטרות מכל העולם.
ומאחר שלא ראינו שטר של שקלים, את ה-20 שתלוי עכשיו על הקיר ביחד עם השאר אנחנו תרמנו.

רק אותי זה מצחיק? מטף+פואגו...?

כן, מחר אנחנו בדרך לשם!

אז מסתבר שמי שצילמו את התמונה הזאת היו איתנו על הספינה, זוג חמוד ואחותה 

את הסיור בפארק סיימנו בשעות הצהריים המאוחרות.
חזרה למלון לארוחת צהריים מהירה ויאללה לנקודת המפגש עם שאר הקבוצה על המזח.

בשעה 15:30 נפגשים ליד הכניסה למזח, אנחנו מזהות את הקבוצה לפי הדגל שליד האוטובוס. טוב, לבחור אוטובוס אחד, לעלות עליו ויאללה לספינה!

הספינה הכחולה שברקע שלנו!

זה אולי נראה מוזר לעלות על אוטובוס שייקח אותנו לספינה שנמצאת במרחק של שלוש דקות הליכה, אבל בגלל שזה מזח פעיל עם ספינות משא מעדיפים לקחת אותנו במרוכז שלא יהיו תאונות בדרך.
האוטובוסים עוצרים ליד הספינה ולאט לאט כולם מתחילים לרדת.
חיוכים מבויישים ולחוצים.
ליד הספינה מחכה לנו הצוות. 
שלי- ראש הצוות, ניו-זילנדית מדהימה באנרגיות שלה (קפטן של ספינה ומדריכת צלילה) ומסביבה, מדהימים לא פחות היו דייב (אמריקאי, איש הלוגיסטיקה והבטיחות של הצוות), ג'ים ופיטר (אב ובנו, איריים, צפר וארכיאולוג בהתאמה), קולין (הסקוטי. האמיתי... גאולוג ואיש הקרח), קולין (הקנדי מאמן יונקים ימיים בעברו), דמיאן (בריטי, היסטוריון), לוק (בריטי, גאולוג), כריס (אמריקאי, הרופא הראשי של הספינה), מרלה (קנדית), אמה (דרום אפריקאית), ואלרי (מכל מקום אפשרי בערך), ניקולה (קנדית)- כל הנשים בצוות הן נשות טבע אמיתיות, יכולות להסביר על כל דבר שרק תחשבו לשאול אותן עליו תוך כדי שהן משיטות את הזודיאקים...

הצוות המלא לפני העלייה לשייט הראשון לעונה!

מלאות באנרגיות מטורפות התחלנו לעלות על הספינה, בכניסה חיכו צוות הספינה בקבלה. מפקידים דרכונים במרוכז, מקבלים כרטיס מגנטי אישי ויחד עם דייל הלכנו לחדר שם חיכו לנו המזוודות אותן השארנו במרוכז בבוקר בלובי של המלון יחד עם תג שבו רשום מספר החדר.
אחרי התארגנות מהירה הלכנו לבר של הספינה, או בעצם אפשר לקרוא לה מלון (!), כן, עד כדי כך הספינה הייתה יוקרתית, אם אפשר לקרוא לה ככה.

משהו קטן ממקודם- כשהחלטנו לקפוץ על ההזדמנות לטוס לטיול דיברתי עם חבר (אני יודעת שכבר אמרתי, אבל תודה יואליקו!) למה לצפות, מה כדאי לקחת מבחינת ציוד צילום ודליתי כל דבר שרק אפשר מבחינת הידע וטיפים קטנים ככל שיהיו.
אחד הדברים שהוא אמר לי שמהניסיון שלו הספינות הן ספינות מחקר שהוסבו לתיירים ושלא נצפה ליותר מידי מבחינת המקום ושלא יהיה אגדודו בבריכה. אוי, כמה שטעינו!
אגדודו ומלון חמישה כוכבים לא היו, אבל מאוד קרוב לזה.
ואנחנו עוד קיבלנו את החדר הכי פשוט... שתי מיטות יחיד, סלון קטנטן עם שתי ספות ושולחן קפה, המקלחת אמנם הייתה מאוד קומפקטית (אבל גם אני כזאת...), טלוויזיה שלא הדלקנו אפילו פעם אחת וחלון שצופה לים.
קומה שלישית, קומה אפס מבחינת העליה לספינה, אין יותר מידי גלים.
ככל שעולים ביוקר החדרים מטפסים קומה בספינה- חדר עם מרפסת בקומה רביעית, חדרים קצת יותר מרווחים- קומה חמישית והסוויטות- קומה שישית.
וככל שעולים גם הגלים מורגשים יותר, אז די הרווחנו מכל הכיוונים.
בבר חיכה לנו מזנון עם מגשי מתאבנים, עוגיות ושתייה חופשית מכל סוג שרק נרצה. קבלת פנים שלא חלמנו עליה.

היכרות ראשונית עם מי שנטייל בשבוע וחצי הקרובים, צוות ונוסעים.
סקירה קצרה על הנוסעים- הגילאים התחלקו די שווה בשווה בין גימלאים (שציפיתי שיהיו הרבה יותר מהם) וצעירים, מכל רחבי העולם- ארה"ב, פורטוגל, אוסטרליה, קנדה, אירלנד, טייוואן, הודו, פיליפינים, בריטניה, האי מאן, סקוטלנד, הולנד, ניו זילנד, מקסיקו, ארגנטינה, ופקיסטני אחד שחי בלונדון.
תוך כדי הנישנושים והדיבורים יצאנו לדק הספינה ולאט לאט הרגשנו שאנחנו יוצאים לדרך, נפרדים מהמזח ומאושוואיה לתקופה הקרובה.

אחר כך- התכנסות באולם ההרצאות (כן, גם כזה היה! שם יהיה סיכום יומי), כל חברי הצוות מציגים את עצמם, תרגיל בטיחות קצר, הסברים כלליים על סדר היום בספינה, ארוחת ערב, עוד קצת זמן פנוי וללכת לישון.

הבחור השמאלי, זה שעושה פרצוף זה דמיאן. היסטוריון. רציני.

בזמן הארוחות הצוות מחליף כל פעם שולחן, כך שישבנו עם כמעט כל הצוות בזמנים שונים (חוץ משלי) וגם אנחנו השתדלנו לא לשבת באותו השולחן כל פעם, די טיילנו בחדר האוכל וישבנו כל פעם עם אנשים חדשים.
הדרך לאנטארקטיקה נמשכת כיום וחצי שבה עוברים ב "Drake Passage" - מעבר הדרייק  
57º 26.1’ S / 064º 23.6’W
או בשמו המקובל יותר בעברית- "מעבר הדרעק". כן, כן, דרעק מלשון דרעעעעעעעק! זהו המעבר בין הנקודה הדרומית ביותר ביבשת לאיים הצפוניים בחצי האי האנטארקטי (איי שטלנד הדרומיים).
כמה תמונות מהדרעק לפני הקריסה הראשונה...

מעבר שתנאי השיט בו מהקלים שבאזור, וכשאני אומרת קלים אני מתכוונת לכדורים נגד בחילות כל 4 שעות, ביקור רופא לחדר בשביל כדורים קצת יותר חזקים ויום וחצי מרותקות למיטה... ג'וי!
אחרי שכדורי הקסם של דוקטור כריס התחילו לפעול גם הצלחנו לאכול משהו (ושוב תודה ללילך על המנה החמה ולסופר על הקרקרים) ולהכניס קצת נוזלים לגוף. 
בערב היום השני להפלגה הצלחנו להגיע לחדר האוכל, לא באמת אכלנו משהו רציני אבל היה נחמד לצאת מהחדר ולראות אנשים.

היום השלישי להפלגה, היום הראשון שבו נגיע לאיים הקטנים המקיפים את אנטרקטיקה.
נחיתה ראשונה-  Aitcho Island  62º 24' S / 059º 47’W.
מזג האוויר אפרורי ושלג יורד בלי הפסקה. ראות עד שני מטר קדימה בערך.
יורדים מהספינה בקבוצות של עשרה אל תוך סירות זודיאק שאותם משיטים אנשיי הצוות. לאט לאט מתקרבים אל האי ובעזרת הצוות יורדים בזהירות אל החוף.

אתה אף פעם לא תהיה מוכן לנוף.
עשרות פינגווינים מקיפים את הסירה על החוף, חלק בתהליך עליה על האי וחלק בדרך חזרה למים.
"רק תלכו בדרך המסומנת ואל תפריעו להם" הוראות מפורשות של הצוות.
יש להם High Way, אתם יודעים.
טוב, אז מה עושים כשרואים פינגווינים? מתחילים לצלם! בלי סוף בערך.
והכמות רק הולכת וגדלה ככל שנכנסים לתוך שטח האי.

זה עולה וזה יורד.

אלה "צועקים" אחד על השני ואלה מתרגלים תנועות חיזור שיובילו לסוף הבלתי נמנע...
כן. צילמתי פורנו של פינגוונים. סטילס ו-וידאו, Shoot me.

כן, זה המרחק הממוצע מהפינגווינים...

למרות מזג האוויר שרק הלך והפך סוער יותר והרוח התחילה ממש להקפיא את קצה האף, אחד הנוסעים אזר אומץ והציע נישואין לחברה שלו על קצה הגבעה!

עמדתי לידם דקה לפני, החלטתי לרדת חזרה לחוף ואחרי כמה צעדים בירידה פתאום אני שומעת צרחות. כבר חשבתי שקרה משהו אבל רגע אחרי כבר היו מחיאות כפיים ונשיקות וחיבוקים אז הבנתי שהכל בסדר and then some...
עוד כמה תמונות וחזרה לזודיאק ולספינה.

חזרה לספינה וסיכום יומי עם הצוות. כל סיכום כמה מאנשי הצוות מעבירים הרצאה קצרה בת דקות בודדות על אחד מהנושאים שהם מומחים בתחומו- בעלי החיים והטבע הפראי בדרך כלל בהקשר של מה שראינו באותו היום וההיסטוריה של המקום.
בערב חיכתה לנו קבלת הפנים של קפטן הספינה.
כל צוות ההדרכה היה לבוש בטארטן הרשמי של החברה, טארטן בדוגמא רשומה ושלהם בלבד (!) המבוסס על הצבעים של אנטארקטיקה. כל אחד היה עם פריט לבוש אחר שנתפר במיוחד למידותיו. כולם היו עם עניבות מהבד המיוחד חוץ מאחד.
קולין, איש קרח סקוטי שתפר לעצמו קילט! חצאית סקוטית מבד הטארטן המטורף הזה. הוא סיפר שלקח להכין את הקילט כמה חודשים טובים...

צוות ההדרכה המלא

אחרי משקה אחד ועוד כמה אחריו אזרתי אומץ לשאול אותו אם הוא סקוטי אמיתי. בצחוק כמובן!
הכוונה בסקוטי אמיתי, אם מישהו פה לא יודע... היא אם הוא הולך עם משהו מתחת לקילט.
הצחוק שלו התגלגל עד קצה האולם ואחרי שנרגע הוא אמר שלא על הספינה.. "רוח וכאלה, את יודעת..." 
להפלגה הזאת הצטרפו אל קולין שני האחים שלו, שלישיית סקוטים שאי אפשר להפסיק לצחוק מהם.

מימין- אנדרו, פיטר וקולין עם הטארטן המיוחד
אני די בטוחה שאנדרו (הימני) כן סקוטי אמיתי. גם על הספינה...

השקעה גם בפרטים הקטנים, הפרנזים שעל הגרביים גם מהטארטן.

אחרי קבלת הפנים חיכתה לנו ארוחת הערב.
מסתבר שכמה מהנוסעים חגגו יום הולדת בזמן השייט, ובגלל שכל הדרכונים שלנו היו אצל צוות הספינה אז הם ידעו למי יש מתי, אז כמה ערבים בזמן הארוחה פתאום הופיע צוות חדר האוכל כשבראשם המלצר הראשי עם גיטרה והתחילו לשיר שיר יום הולדת בפיליפינית (כי רוב הצוות של חדר האוכל היה פיליפיני אז זה רק היה הגיוני!). צוות ההדרכה המיומן כבר מכיר את השיר בעל פה אז גם הם התחילו לשיר את השיר!
יותר מצחיק מזה אי אפשר לבקש בזמן הארוחה...

 יאללה, הולכים לישון. מחר יום חדש עם הרפתקאות חדשות.

היום הרביעי להפלגה, הנחיתה השנייה- Half Moon Island 62º 35.4' S / 059º 54.2’W.
מזג האוויר כבר יותר טוב מאתמול, השמש מציצה מבין העננים וממש מאירה לנו את היום.
שוב ירידה בזודיאק לכיוון האי.

חוץ מהפינגווינים, הפעם חיכו לנו ממש על קו החוף שלושה כלבי ים Weddell Seal, מצד אחד זכר אחד גדול במיוחד ששכב לו ועשה בטן-גב ואמא וגור קטן יונק מהצד השני של נקודת הנחיתה.

אפילו הצוות התרגש! הם אמרו שזאת פעם ראשונה שהם רואים בעונה הזאת גור יונק.

אז אחרי שסיימתי לעשות להם בוק המשכתי לטייל במעלה הפינגווינים. 

כן, זאת הכתובת הרשמית שלהם. ככה החלטתי.

עוד כמה עשרות עד מאות תמונות של פינגווינים בפוזות מגרות, קצת ללכת על השלג הרך מקצה אחד של האי לקצה השני. בדרך עוד כמה ציפורים שדואות להן בשמיים התכולים.

בצד השני של האי חיכה לנו עוד כלב ים שמנמן שהתחרדן לו בשמש ולידו ברור שיטיילו כמה פינגווינים.
היה יום מושלם.

פשוט נשכבתי על השלג וזהו. קצת לנוח במקום המדהים הזה.
לפעמים לא האמנתי לאן הגעתי.

הייתי כל כך ממוקדת מטרה- פינגווינים! שעד שלא הרמתי מהם ומהמצלמה את הראש לא קלטתי את התמונה הגדולה, תרתי משמע!

באיזשהו שלב אנשים התחילו להתקפל לכיוון הספינה חזרה אז גם אנחנו התחלנו לחזור לכיוון.
לא לפני שהצטלמנו עם שלט שהכינונו מראש (מראש הכוונה- בחדר בספינה).

היו כמה ששאלו מה כתוב על השלט וכשניסינו להסביר הם חייכו באלגנטיות והמשיכו ללכת. אחת הנוסעות מהקבוצה, יהודיה שחיה בניו יורק, קצת מאוד התרחקה מהדת אבל עדיין זכרה את העברית שלמדה בישיבה הצליחה לקרוא את השלט. אבל עדיין לא הבינה את ההקשר בלי הסבר.
אחר כך עמדנו קצת עם שלי, ראש הצוות, ודיברנו.
רגע אחד אני סתם עמדתי ואמרתי וואו. אז היא הסתכלה עלי ושאלה מה?
אמרתי שזה פשוט נראה כמו סצינה מ"שר הטבעות".
מה הייתה התגובה שלה?
"לא! מאיפה שאני מגיעה זה סצינה מ"שר הטבעות" !" 
ניו זילנד, אלא מה...
טוב נו, אבל היא הסכימה שהנוף מדהים.

חזרנו לספינה, ארוחת צהריים ומנוחה קלה.
אחרי הצהריים נחיתה שנייה והפעם ב Whaler's Bay, Deception Island 62º 59' S / 060º 34’W. עוד קצת חוף אבל הפעם עם חול שחור שעל שפת הר געש פעיל.
אי שעליו הייתה Whaling Station, מפעל לעיבוד לווייתנים וכלבי ים (עד כמה שזה נשמע נורא) ובעל כמה תחנות מחקר שהיום כבר לא פעילות.
הפעם היו כמה Crab Eatters שהשתזפו להם על החוף ובעיקר שאריות של תחנות המחקר וההאנגר הישן של המטוסים שהגיעו לאי.

חזרה לספינה, סיכום יומי, ארוחת ערב ולישון.

היום החמישי להפלגה.
אחד הימים הקרים, שלג כבד יורד על כוחותינו ואין אפשרות לרדת לאי. אז מה עושים אם אי אפשר לנחות על האי? שטים מסביב ומסתכלים על הנוף המדהים שהאזור מציע.
Cierva Cove 64º 08.8' S / 060º 55.8’W אזור מלא בקרחונים, גדולים כקטנים.

שייט זודיאק עם אחד מהמדריכים של הצוות והמזל שלנו היה ש"נפלנו" על קולין (הסקוטי) The Ice Man!
גיאולוג שמתמחה בקרח. הוא מאוד אוהב קרח. הוא אוהב לאכול קרח.

באחת העצירות המלוות בהסברים מאוד מפורטים על ההבדלים בין שברי קרח של קרחוני מי גשמים וקרחוני מי ים (מסתבר שמי ים קופאים ב 1.8- מעלות, המלח מוריד את נקודת הקיפאון), הציע טעימות לכל המעוניין ועוד הסברים שבעקבות הקור והרוחות לא באמת נקלטו... 

אבל קולין היה משעשע כהרגלו וחבש כובע פרווה (אני מקווה שלא אבל רוב הסיכויים שהיתה אמיתית) והסכים שאני אקרא לו אייבן.
לכובע, לא לו.
דרך אגב, אחרי ההסבר המפורט על הקרחון שהוא שלף מהים, על השכבות שבו ועוד כמה דברים שאני לא באמת זוכרת, הוא נתן בו ביס.
הסיור בזודיאק נמשך בערך שעתיים, הסתובבנו באזור תוך כדי סופת שלגים בקטנה. 

חזרה לספינה להפשרה.

אני חושבת שזה היה היום היחיד שבאמת היה לי קר. אבל ברמות מטורפות.
שילוב הטמפרטורות הנמוכות במיוחד, השלג שירד והרוח מהשייט היה קר מאוד אפילו בשבילי...

ככה נראה סיפון הספינה אחרי סופה קלה.  הג'קוזי היה מלא בשלג...

סיפור ביניים שכזה.
לאחיינית שלי (4.5) יש בובת פינגווין שהיא מאוד אוהבת.
כשסיפרתי לה שאני מתכננת טיול למשפחה של גיגי (הפינגווין כמובן), שאלתי אותה אם היא מסכימה שאני אקח אותו איתי? 
"בטח!"
ברור שהוא לא היה איתי בטיול, למרות שמאוד רציתי לקחת אותו איתי בשביל לצלם אותו עם המשפחה,  אז הסתפקתי בלצלם אותו בטלפון הנייד.
לא משנה כמה ניסיתי לצלם את הטלפון בחוץ על רקע הפינגווינים על האי, לא הצלחתי.
המסך נכבה מהר מידי, הפינגווינים זזו כל הזמן (מעצבנים!) אבל בעיקר בגלל האור- קרני השמש סינוורו נורא ולא הצלחתי לצלם כלום מהמסך.
אז הלכתי על הדבר היחיד שנראה הגיוני, לצלם את התמונה של גיגי על רקע פינגווינים מחנות המזכרות!
לא משנה שכל מי שהסתובב לידי חשב שאני פסיכית עד שהסברתי מה אני עושה.

אחרי הצהריים כשלא היה מה לעשות חוץ מלשבת בבר או לטייל על הספינה, בתוכה או מחוצה לה, החלטנו ללכת לבקר בגשר הספינה.
בקוקטייל עם הצוות כמה ימים קודם הם בפירוש הזמינו אותנו לבוא לבקר. אז קפצנו לבקר.

כי זה הכי הגיוני להזמין אנשים ולשים כזה שלט...

קצת ריגול לא הזיק לאף אחד אף פעם...

החובל הראשי שהיה אחראי על הגשר בזמן שקפצנו כל הזמן שאל אותי אם אני רוצה לשים את הכובע ולהצטלם איתו.
מסתבר שכולם עושים את זה...
הסתפקתי בצילום של הכובע במקום שלו.

אז אחרי כמה הסברים כלליים על הגשר ועל המיכשור חזרנו חזרה לבר.
כרגיל סיכום יומי, ארוחת ערב ולמיטה.

היום השישי להפלגה. בוקר מושלם! השמש זורחת וענניי נוצה עדינים מקשטים את השמיים פה ושם.
התכנון להיום- שתי ירידות לחוף.

ירידה ראשונה Cuverville Island 64º 40.4' S / 062º 38.0’W.
פינגווינים! איזה פלא!

כן נו, זה לא באמת משתנה. גם בפגישה עם הפינגווין המיליון אני עדיין מתלהבת. הם כאלה חמודים. מסריחים וצווחניים, אבל עדיין חמודים.

כלב ים בודד שלא הבין מה קורה מסביבו 

באיזשהו שלב כבר לא שמים לב לצרחות שלהם, זה פשוט חלק מהנוף.
נעלי שלג מסודרות על החוף בשורות למי שרוצה ללכת קצת יותר לעומק, אני העדפתי לטייל בלי.
הפעם פניתי שמאלה עם הדגלים.
הלכתי עד לקצה, כמה עשרות עד מאות צילומים בצד הזה, אחורה פנה וחזרתי למרכז הציר. התיישבתי קצת ליד נעלי השלג כי הפינגווינים מאוד התעניינו בהן.

זוג יסעורונים מנמנמים

עוד כמה עשרות צילומים.
לילך הניחה את ה Go Pro שלה מתחת לקצה נעל כדי לנסות לתפוס אותם מקרוב.
זה חלקיק ממה שיצא...

אחרי כמה זמן החלטתי ללכת לצד השני של הציר ולראות אם יש משהו מעניין בקצה.
אחרי צעידה קצרה התגלתה לגונה יפה מוקפת בהרים וקרחונים שבה שטה לה קבוצת הקייאקים של הספינה. זה היה השלב שבו אנשים כבר התחילו לחזור לכיוון מרכז הציר וחזרה לספינה, אבל נשארתי עוד כמה דקות עם כריס (הרופא) ועם דבורה, בחורה אמריקאית צעירה שהגיעה יחד עם דודה שלה, שתיהן שייכות לזרם נוצרי בשם "מנונייט" "Mennonites". מהתיאור שלה זה נשמע מאוד דומה לאמיש אבל לא נוקשה כמוהם. מסתבר שהיא ביקרה בארץ לפני כמה שנים, בפסח.

דבורה וחבר

מאוד נחמדה, יצא לי לשבת לדבר איתה די הרבה וגם נשארנו בקשר אחרי הטיול.
קצת דיברנו, קצת צילמנו ולאט לאט התחלנו לחזור לכיוון מרכז הציר וחזרה לספינה.
זה היה יום עם מזג אויר מושלם. היה לי אפילו חם אז הורדתי את המעיל הגדול ואת כובע הצמר והסתובבתי לי ככה סתם.

זהירות, פורנו

נחשו מה קרה? נשרפתי יפה. היו כאלה שנשרפו הרבה יותר ממני, אבל בהחלט הייתי אדומה.
חזרה לספינה לארוחת צהריים ומנוחה קלה.
ביום יפה שכזה לא אוכלים בחוץ?
ברור שכן!
מי שרצה עדיין יכול היה לאכול בחדר האוכל אבל החלטנו לשבת על הדק שליד הג'קוזי ולהנות מהנוף כמה שאפשר. ארוחת צהריים קלה, "על האש" סטייל. בורגרים, נקניקיות, צ'יפס וקינוחים.

הערת ביניים- בלפלנד לילך ואני אכלנו גלידה במקדונלד'ס הכי צפוני בעולם, אז מתבקש שנעשה את זה במקדונלד'ס הכי דרומי בעולם!
לא משנה כמה חיפשנו באושוואיה מקדונלד'ס, לא מצאנו.
אז הדבר הטוב הבא זה לאכול גלידה על סיפון הספינה באנטרקטיקה!

ירידה שניה לחוף והפעם- היבשת!
Neko Harbour 64º 50’ S / 062º 33’W
זהו! הגענו לאנטרקטיקה! הנקודה הדרומית ביותר בעולם אליה תייר יכול להגיע.
הצוות הביא איתו את דגל היבשת כדי שמי שרוצה יוכל להצטלם איתו.
אני לא חושבת שהיה מישהו שויתר על ההזדמנות. מתוך הקבוצה היו די הרבה כאלה שהכינו שלט של .No 7, היבשת השביעית שהם מגיעים אליה.
יש לאן לשאוף.
רק מספר 4 אצלי.
אז מצטלמות כמה תמונות עם הדגל ומתחילות לטייל על החוף.

תעודה המאשרת שהייתי על היבשת...

החוף היה קטן יחסית אז לא היה הרבה לאן לטייל. חלק מהקבוצה טיפסה על ההר שישבנו בצלעו ופשוט החליקה חזרה למטה על התוכע'ס.
טאיוואני בן 80 מתגלץ' על התוכע'ס. זה מצחיק.

קבוצת הקייאקים חותרת לה במרץ במפרץ שלידנו, מצטלמת יחד וחוזרת לחוף כדי להצטלם על היבשת.

מו ואמנדה, זוג נחמד מטקסס

כלב ים שקפץ על הקרחון ובדק אם יש משהו טעים

הפינגווינים קצת פחות פחדו פה אז הם התחילו לעבור די קרוב לחברי הקבוצה. עולים ויורדים מההר וחותכים ממש דרכינו. לא ממש מתייחסים.

חזרה לספינה, סיכום יומי וארוחת ערב.
ככל שהערב ירד התחילו להתאסף עננים ויצרו נוף מרהיב!
חוץ מכמה תמונות טובות שתפסתי, פשוט עמדתי והתענגתי על הטבע המושלם.

מסתבר שהיתה אפשרות להצטרף לפעילות מחוץ לספינה (ע"ע שייט קייאקים) ושאחת מהאפשרויות היתה להצטרף לקמפינג לילי על היבשת.
עד שהבנו שיש את האפשרות הזאת ואם רצינו להצטרף היינו צריכות להרשם בזמן ההרשמה לטיול עצמו, כבר היה מאוחר מידי ואפילו רשימת ההמתנה היתה מלאה לחלוטין.
לא שמישהו ביטל את ההשתתפות שלו, אבל גם לזה היתה רשימת המתנה.
בגלל שאסור להוריד ליבשה כלום חוץ ממים כדי שלא ללכלך את האזור, היתה לקבוצה עוד ארוחה קלה לפני היציאה.
ליווינו אותם ליציאה עד ללובי הספינה והסתכלנו עליהם מקימים מחנה בחוף.
Ronge Island 64 41.9'S / 062 38.7'W
יש לצוות הספינה מסורת שאם אתה חדש בצוות אתה מחוייב לעשות את כל הפעיליות, הכל כולל הכל!
ככה שאמה ופיטר היו חייבים להצטרף. לא משנה שפיטר היה מצטרף בכל מקרה, פסיכי שכזה.
אני לא בטוחה שהייתי מחזיקה מעמד בלילה בקור, אבל זה היה יכול להיות נחמד.
מסתבר שבלילה היתה סופה קטנה שבסביבות השעה 5 התחילה ממש להתגבר והרוח העיפה את השלג היבש מההר שליד ישר על המחנה והצוות החליט להחזיר את כולם לספינה.
כשהתעוררנו והגענו לארוחת הבוקר, הקבוצה כבר הספיקה להתאושש והתחילה לספר חוויות.

דייב והקמפרים

כן, כן, אלה השירותים. קולין ודייב מדגמנים.

היום השביעי להפלגה, יום שישי בשבוע.
Paradise Harbour 64º 43.3’ S / 063º 14.3’W
בדרך כלל שלי, ראש הצוות היתה מעירה אותנו בהשקמה הנ"ל: 

"....Good morning everyone, good morning. Today"

אבל הפעם משהו היה שונה.

תבינו, השעה קצת אחרי 7 בבוקר. זאת לא היתה השעה הסטנדרטית להשכמה, קצת מוקדם מידי אפילו בשביל סדר היום הלחוץ שלנו.

אנחנו עדיין במיטה במצב מאוזן ולא ממש עירניות.

היא התחילה להגיד משהו על זה שהיא בגשר והקפטן חשב שהוא ראה להקת אורקות בצד הספינה.

ברגע שהאוזניים שלי קלטו את המילה "אורקות" קפצתי משכיבה לישיבה!

לא באמת הקשבתי לשאר ההשכמה רק רצתי אחוזת דיבוק ברחבי החדר לנסות ולהתארגן ולצאת החוצה!!

אבל רגע אני חייבת לשירותים, טוב זריז!

חוזרת לחדר, מתלבשת בשיא המהירות.

אבל לא ציחצחתי שיניים!

לילך צועקת עלי שזה לא חשוב עכשיו! אחר כך! היא עדיין במיטה שלה כמובן, אבל צועקת עלי!

טוב! אחר כך!

מחליפה מהר עדשות במצלמה.

אני רצה לדלת.

רגע, נעליים!

כן, זה הגיע לרמת הנעליים שנשכחו ליד המיטה...

כפפות לא לקחתי והאצבעות שלי כמעט נשרו עד שחזרתי לחדר.

עד שהגעתי לסיפון כמעט כולם כבר היו עליו וחיפשו גם הם את הלהקה.

קולין (הקנדי) ליווה אותנו כל הזמן הזה, מסביר שאם רואים להקת שחפים חגה מסביב לנקודה ספציפית בים, קרוב לוודאי שנמצא שם להקת ליוותנים.

את השפריץ של חור האוויר מזהים כמעט מיד.

המצלמה שלי רצתה למות...

טוב, רוב התמונות שיצאו היו של הים ושפריצים של האורקות, אבל בין לבין הצלחתי לתפוס איזה קצה קצהו של חוטם שחור לבן וסנפיר שביצבץ.

בעקבות ההתקלות עם הלהקה השתנה סדר היום ובצורה מיידית ומאוד מסודרת יצאנו עם הזודיאק לסיבוב תצפית קרוב. 

מאחר שתפסנו את הזודיאק האחרון לא הצלחנו לתפוס אותם מקרוב, אבל הסירות הראשונות שיצאו כן הצליחו לראות אוותן די מקרב וסיפקו תמונות מדהימות!

מטיול קטן במפרץ בעקבות האורקות המשכנו לסיור זודיאק קצר ולא מתוכנן ומשם חזרה לספינה לארוחת בוקר.

התמונות של אמה שהצליחה לתפוס אותם מהזודיאק- 

ירידה לחוף והפעם Port Lockroy 64º 43.3' S / 063º 14.3’W
נקודה בה מוקמה תחנת מחקר וכיום משמשת כמוזיאון למורשת אנטרקטית. במקום שימרו את תחנת המחקר, חדרי השינה ואפילו את המטבח.

כן, גם בכניסה למבנה הפינגווינים בונים קנים

במקום ישנה חנות מזכרות שכל הכנסותיה מוקדשות לשימור היבשת ותא הדואר הכי דרומי בעולם, ממנו אפשר לשלוח גלויה לכל מקום שתרצו. התחנה פעילה ב"קיץ" האנטרקטי, נובמבר-מרץ.
המשך סיור בזודיאק וחזרה לספינה.

בזמן ארוחת הצהריים באותו היום וקצת אחר כך כשדיברנו עם שאר חברי הקבוצה, לילך אמרה שהיא מתכננת לעשות קידוש בארוחת הערב. מסתבר שהיו הרבה שקפצו על ההזדמנות לעשות קידוש ולהיות חלק מהחוויה. הרי מתי עוד פעם יצא לך לעשות קידוש באנטארקטיקה?!
רוב השולחן הורכב מיהודי התפוצות. גם דבורה ודודה שלה מאוד שמחו להצטרף והיא אפילו הודתה לנו על ההזדמנות להצטרף. היא מאוד התרגשה.
רק בעיה קטנה אחת, אסור להדליק אש על הספינה.
איכשהו לילך הצליחה לשכנע את רב המלצרים להביא לה נרות (יומולדת, אבל למי אכפת) והוא עמד מאחורינו בהיסטריה שלא יקרה שום דבר.
ברגע שלילך סיימה את הקידוש, הוא לקח מהר את הנרות וכיבה אותם.
היא הסכימה כל עוד היא לא רואה שהוא מכבה אותם.

ארוחת הערב היתה נחמדה מאוד עד שהגענו לקינוח.
כמו בכל ארוחת ערב על הספינה, בכל שלב היתה אפשרות בחירה בין שתי מנות, כך כשהגענו לקינוח וראינו שיש אפשרות לבחור בין בקלאווה לעוגת גבינה, לא היססנו ובחרנו בעוגת הגבינה.
אוי איזה טעות!
אני לא חושבת שאי פעם טעמתי משהו דוחה כמו עוגת הגבינה הזאת...

אחרי ביס אחד ממש לא הייתי מסוגלת להמשיך. אני לא חושבת שהיה מישהו על הספינה שבחר בעוגת הגבינה הזאת וגם נהנה ממנה (בדיעבד כמובן, אחרי שיחות עם חלק מהאנשים. במיוחד אחרי שהם שמעו שאני קונדיטורית, אז הם בפירוש שאלו אותי מה חשבתי על העוגה... זאת לא רק אני!)
אחרי ארוחת הערב, הצוות החליט לעשות מסיבת כובעים.

היה פרס לכובען המטורף המוכשר במיוחד.

חלק אפילו השקיעו בהכנת הכובעים.

אחרי מסיבת הכובעים, קולין (הקנדי) סיפר לנו את סיפורו של קייקו, או בשמו המוכר יותר ווילי מהסרט "לשחרר את ווילי".
מסתבר שהוא היה המאמן שלו לאחר צילומי הסרט!
הוא זה שניסה להחזיר אותו לטבע, לחברת אורקות.
אני לא אספר את כל מעלליו, רק שבסוף בכיתי, סיפור מדהים וקורע לב.
עוד קצת בירות בבר, קצת שירה בציבור עם גיטרה וחזרה לחדר לישון.

היום השמיני להפלגה, שבת.
אין הרבה תוכניות. נחיתה אחת וסיור אחד בזודיאק.
נחיתה אחרונה בחוף Danco Island 64º 43.2’ S / 062º 35.3’W
זהו, זאת הפעם האחרונה שנדרוך על היבשת והאיים שמסביב.
החלטתי שעכשיו אני פשוט מתמקמת ונהנת מהמסביב.
ישבתי חלק מהזמן בנקודה מסויימת אבל לא היתה יותר מידי פעילות מעניינת מסביב. לילך החליטה שהיא מטפסת את ההר אז פשוט ישבתי ליד חלק מהציוד שלה ושלל האחרים שהשאירו ביחד.
תרנגולת ארקטית החליטה לבדוק מה אכיל, אבל לא מצאה דברים מעניינים.

קצת אחר כך שיניתי מיקום.
זוכרים שהסברתי שיש לפינגווינים "כביש ראשי"?
אז פשוט התיישבתי בקצה שלו בלי להפריע לתנועה וצילמתי סירטונים.
קצת אחר כך הצטרף אלי מישהו מהקבוצה ונשכב לידי.
ככה העברתי בערך שעתיים.
לא, לא היה לי קר בתוכע'ס, היו מספיק שכבות מבודדות...
מה שכן, זה מה שיצא:

וככה זה נראה מאחור

הפעם למדתי לקח, מרחתי קרם הגנה ולקחתי איתי כובע מצחייה.

בביקור הזה בחוף אנשים קצת השתגעו...

חזרה לספינה, ארוחת צהריים ומנוחה קלה לפני הסיור האחרון.

הגעה ל Wilhelmina Bay 64º 35’ S / 062º 14’W.
סיור זודיאק במפרץ.
אחד הימים המושלמים לסיור! כמעט ואין עננים והמים צלולים. אפשר לראות את הקרקעית.
התמזל מזלנו ושלי נוהגת בזודיאק שעלינו עליו.
מהרגע שעלינו לסירה לא הפסקנו לצחוק. היא לא הפסיקה לספר לנו סיפורים וחוויות מקרוזים אחרים שהיא העבירה (כמו אחד כזה של נודיסטים...).
באחת העצירות שלנו ליד קרחון מעניין התחלנו לשמוע בומים של קרח נסדק.
הקרחון שבמקרה הסתכלנו ודיברנו עליו פשוט התנפץ וחצי ממנו קרס לתוך הים!
אני הייתי בטוחה שעם הגל שנוצר בעקבות קריסת הקרחון אנחנו מתהפכים, אבל הוא נרגע עד שהוא הגיע אלינו ורק קצת קפצנו במקום.
עוד יותר היה מעניין לעשות סיבוב נוסף סביב הקרחון ולראות איך הוא השתנה.
עשינו סיבוב די ארוך עם שלי. היה כיף.
חייבת להודות שאלו לא התמונות שלי. לא לקחתי איתי את המצלמה, רציתי פשוט להנות מהסיור. 

חזרה לספינה ולפעילות האחרונה לשייט.
הקפיצה!
זה בדיוק מה שאתם חושבים- Polar Plunge.
בטמפרטורה של 1- (כשהמים להזכירכם קופאים ב 1.8-) עומדים עשרות אנשים בבגדי ים או בגדים כלשהם אחרים (גופיה וטייץ תרמי במקרה שלי כי מי חשב על להביא בגד ים למרות שהיה כתוב להביא?!) ומחכים לקפוץ למים הקפואים רק בשביל לקבל אישור שהם פסיכיים!
אז כן, אני פסיכית עם תעודות.
קפצתי.

תמונת הלפני בלובי כשכולם מחכים לצאת החוצה

סטיב ודבורה

כן, טייץ תרמי זה סקסי...

הצוות התמקם בכמה נקודות לצילום, התמונות באדיבותם.

ניקולה שהחזיקה אותי ודייב שהחזיק את לילך ספרו לאחור משלוש. אני אמרתי זה עכשיו או לעולם לא, ויאללה מה כבר יקרה אז קפצתי.

לילך פחדנית ירדה לאט בסולם של הזודיאק.

אני קפצתי, צללתי והספקתי לחזור חזרה והיא עדיין לא ירדה מהסולם. כמה קר היה אתם בטח שואלים?

תוך כדי שהיא יורדת לאיטה בסולם אני צועקת לה: "רדי! רדי! רדי!" ככה קר היה.

אז היא ירדה, אני עליתי חזרה, ניקולה עטפה אותי בשמיכה ושלי ניסתה לדחוף את לילך חזרה למים כי היא לא הכניסה ראש.

זה בוידאו. 

הוא גנוז אצל לילך.

אז כן, קושרים אותך בחגורה למקרה שתקבל דום לב מהמים הקרירים ויוכלו למשוך אותך החוצה מהר...

והאישור

אנחנו אחרי הקפיצה הפשרנו במקלחת בזמן שאנשים אחרים החליטו להפשיר בג'קוזי...

ארוחת הערב היתה חגיגית במיוחד והיא הסתיימה בבופה מטורף של קינוחים מעשה ידי שף הספינה.
לא טעמתי מהכל אבל נראה שאנשים מאוד נהנו.
אני התרחקתי מעוגת הגבינה בעיקר...

כן, אלה פינגווינים משוקולד...

אנשי הבר החביבים

וככה הסתיימה ההרפתקה באנטרקטיקה.
התחלנו את הדרך חזרה לאושוואיה, יומיים חצי שרובם עברו במיטה עם בחילות. אני חושבת שלפחות יום וחצי הייתי מאוזנת.
בלילה שלפני האחרון מזג האוויר היה סוער במיוחד ולמחרת בהשכמה שלי עידכנה שעברנו גלים בגובה של כמעט 6 מטרים. אני הייתי במיטה שצמודה לקיר, ככה שגם אני הייתי צמודה לקיר, רק ככה לא התגלגלתי מהמיטה. אני הייתי בטוחה שאני הולכת לישון עם הדגים...
אבל גם הלילה הזה עבר ולאט לאט חזרנו לעצמנו.
לקראת ערב גם הצלחנו לצאת מהמיטות ומהחדר. לא באמת אכלנו משהו אבל קצת שתינו כדי להעביר את ההרגשה.
לפני ארוחת הערב נערכה מכירה פומבית שכל הכנסותיה מגיעות לקרן לשימור היבשת.
הציגו צעיף בטארטן בצבעי אנטרקטיקה, בקבוק וויסקי מהסוג האהוב על שאקלטון ועוד כל מיני דברים נחמדים.
אבל הדבר היחיד שבאמת רציתי ואפילו הצעתי עליו קצת (הרבה, זה הגיע לכמה מאות דולרים, לילך הציעה לעזור לי קצת) היתה מפת המסלול שלנו בטיול, המפה שאיתה הגשר עבד ועליו היה מסורטט המסלול יחד עם כמה רישומים של בעלי חיים מקומיים.
מפה מדהימה. והיא לא אצלי.
רוב הסיכויים שלא הייתי מצליחה לקנות אותה כי מי שהציע נגדי נראה שלא התכוון לוותר.  
טוב, נו.
סיכום טיול באולם עם מצגת תמונות של הקבוצה והצוות. במשך היומיים האחרונים היה מחשב נייד בבר שאפשר היה להעלות עליו תמונות שצילמנו כדי לחלוק עם שאר הקבוצה.
ארוחת ערב. קוקטייל סיכום יחד עם צוות הספינה והגשר בבר.
הפעם נשארתי עד יחסית מאוחר, פשוט לא רציתי שזה ייגמר...

יום שלישי בבוקר.
זהו, זה נגמר.
הגענו חזרה לנמל באושוואיה.
ארוחת בוקר אחרונה על הספינה, קבלת דרכונים, מסמכים ודיסק מלא בתמונות ומידע על כל המקומות שביקרנו בהם. כולל סרטונים שאנשים העלו, מצגת הסיכום וסרטון הקפיצות.
לאט לאט יורדים מהספינה ישר לאוטובוסים. חלוקה לפי שעות הטיסות.
יש לנו עוד כמה שעות לשרוף בעיר אז לא דחוף לנו ללכת.
יורדות מהספינה מתחילות סבב פרידה מהצוות ומחברי הקבוצה שלא עולים איתנו לאוטובוס.
אני עומדת ומתחבקת עם דייב ולא רוצה לעזוב כי אני יודעת שברגע שאני עוזבת אני עולה על האוטובוס ולא רואה אותם יותר.

TO BE CONTINUED...