מחר יומולדת

מחר יומולדת לאמא.

כמובן שיהיו כל מיני מאכלים טעימים, אבל הדבר הכי חשוב ביומולדת (חוץ ממתנות כמובן) זו העוגה!
עוד לא החלטתי איזה להכין וברור שאמא שלי תגיד לא צריך וזה סתם עבודה מיותרת, אבל בכל זאת...


אחד הדברים שהתחלתי להכין בזמן האחרון (ואני יכולה "להאשים" רק את האחיינים המתוקים שלי בזה) זה עוגות עם עבודת בצק סוכר מעל.
אז אולי אני אכין לאמא שלי עוגה עם בצק סוכר מעל, בעיקר כי אני לא אספיק עד מחר, אבל לפחות אני אביא את היצירות שלי ושל אחותי מהשנים האחרונות.


ניסיון ראשון ופשוט יחסית עם בצק סוכר:

יומולדת 30 לאחותי

באותה השנה, יומולדת שנה לאחיין שלי- הפעם בלי בצק סוכר רק בנייה עם קרם.

יומולדת שנה לקיקו- טוב אז זאת עוגה לפני ניסיונות עם הבצק סוכר, רק בנייה עם קרם.

ליומולדת שנתיים, מסיבה גדולה יותר- הכנו שתי עוגות.

כדור פורח:

התחלה של כדור פורח

קרם על האף, נורא מצחיק...

התוצאה הסופית

ועוגת רכבת:

עוגת ספוג פשוטה

מתחיל לתפוס צורה

מתחילות לצפות בבצק צבעוני

אי אפשר רכבת בלי חלונות

קצת משחקים עם הבצק לקישוט

והתוצאה הסופית

כמובן שזה לא נגמר פה, הגיעה האחות הקטנה וגם לה צריך לחגוג יומולדת!

נתחיל בעוגה הפסיכודאלית. באותו השבוע, במרחק של כמה קילומטרים אחד מהשני, שני מוחות לא נורמליים במיוחד ראו את אותה התמונה והתאהבו בה.
כן, אני ואחותי כנראה חולקות את אותה האונה כשזה נוגע לדברים ספציפיים, כמו העוגה הזו...

כמות כפולה של הבלילה לעוגה, מחולקת לחמש קערות עם חמישה צבעי מאכל שונים...

צבע ראשון נשפך לתבנית

אחריו השני בדיוק במרכז

אחריו השלישי וכך הלאה...

כמו שראיתם בטח, יש שתי תבניות
תבינו בהמשך למה...

לאחר האפייה

מצופה בקרם וניל פשוט

לא צריך לציין שהעוגה התחסלה...

שתי העוגות- אחת הפוכה על השניה כדי ליצור צורה כמו "שעון חול" למראה פסיכודלי...

והעוגה השניה, קצת פחות פסיכית ויותר מתאימה ליומולדת שנה:
ברבי!
אני לא חושבת שצריך הסברים.

וזהו לעכשיו.
דרך אגב, העוגה שאני רוצה ליומולדת היא:

קצת נוסטלגיה

אני מאוד אוהבת מטבחים.
יש בהם משהו מאוד מנחם לדעתי.


כשההורים שלי שיפצו את הדירה הישנה של סבתא שלי (הכל  בסדר היא פשוט כבר לא גרה שם) כי היה צריך כבר להחליף את הכל כדי שאפשר יהיה לגור שם, היה לי קצת קשה לראות את המטבח נהרס.
אפשר לומר שזה מטבח שגדלתי בו (אחד מהם לפחות...) ולראות את האריחים (שיובאו מסתבר מאיטליה) שבורים ובתוך שקי פסולת בניין היה נורא. זה אולי הדבר שהכי אהבתי בבית.
הם אולי לא היו הדבר הכי מדהים שראיתם, אבל הם חלק מהעבר שלי, כמו לשבת ולעשות תחרות מי מסיים ראשון את קערת מרק העוף עם 'לוקשים' בקולי קולות עם סבא שלי, הררי הסופגניות המפוזרות להתפחה ברחבי המטבח בחנוכה ואת סיר המרק האדום עם האורז שעומד ומתבשל על הגז (זה שלפני כמה שנים התקשרתי את סבתא כדי לדעת איך היא הייתה מכינה אותו).
הסירים נשארו והזיכרונות גם.
אז כחלק מהעיצוב החדש שנתתי למטבח וכדי שכל פעם שאני אכנס אליו אני אזכר בזמנים קצת יותר פשוטים, חיטטתי בשקי הפסולת בזמן השיפוץ וזה מה שעשיתי:

מראה כללי של המטבח החדש

האריחים שהצלתי

מיסגור פשוט לפי מידה, גיליון של סול שחור וקצת זמן פנוי.

פרולוג

אז ככה,

עד לפני שנה בערך המחשבה שהיתה לי על מי שכותב בלוגים היא- כמה יהיר בנאדם צריך להיות כדי שיחשוב שמישהו רוצה לקרוא את כל מה שעובר לו בראש...

ואז נפל לי האסימון (כן, זה שהיה לפני הטלאכרד, ה'מנגו' והניידים החכמים למיניהם- זה שמשחילים על השרוכים),

אם אני רוצה להתקיים בעולם הדיגיטלי שכולם חיים בו, אני חייבת בלוג לספר מה אני עושה, אוהבת או חושבת לעשות או לאהוב.

מקווה שלא אאכזב, כי כישרון הכתיבה שלי שואף ליכולות המתמטיות שלי (ותשאלו את אחותי, היא יודעת כמה הן "מוצלחות").

אני אכתוב על החיים, היקום וכל השאר, אעלה תמונות של עבודות, אפרסם מכירות קרובות שאני משתתפת בהן, אעלה מתכונים מוצלחים (ולמרות שאני ממוצא פולני לא אחסיר מרכיבים במתכון...) שאני אוהבת וסתם פוסטים עם שירים שעושים לי את זה.