ים המלח עם ספנסר טוניק

לפני שבועיים התקיים כנס הצילום של ישראל בהיכל נוקיה.
מבחר צלמים בעלי שם הגיעו להרצות על הטכניקות הייחודיות שלהם, כשבראשם הגיע ספנסר טוניק לדבר על עירום המוני כלי אומנותי.
על טוניק שמעתי לראשונה לפני יותר מעשר שנים כשהוקרן עליו ועל תהליך היצירה שלו סרט דוקומנטרי בערוץ 8.
אחת מהסצנות שנחרטו לי בראש היא תהליך צילום של אישה, שמנה לכל הדעות, יושבת על גדות נהר ההאדסון (אני חושבת). 
רואים שהיא שמנה ועירומה (לא ראו שום דבר משמעותי), אבל הדבר היחיד שמועבר מהתמונה זה עצב עצום.
לא הצלחתי למצוא את התמונה ברשת, כנראה שאם אמשיך לחפש אולי אמצא אבל זה לא מה שחשוב בפוסט הזה.

יומיים אחרי הכנס יצאה קבוצה של צלמים באוטובוס מאורגן לצלם תחת ההנחיות של טוניק באירוע לציון שנה לצילום המפורסם שלו בים המלח.

היו כמה דברים שהפריעו לדעתי, קבוצת המשתתפים הייתה קטנה יותר והשנה המשתתפים לא היו עירומים, לא שזה באמת שינה משהו כי כולם היו מתחת למים, אבל עדיין החוויה הייתה נחמדה, כמו גם לשמוע אותו בשיחה סגורה עם הצלמים בלבד.
מה שכן מאוד הציק לי ולהרבה מאוד אנשים אחרים שהגיעו מתוך כוונה לצלם, שפתאום האירוע הפך לפוליטי עם הופעתה של דפני ליף.
אני ידעתי מראש שהתשלום שהוצאתי מכיסי הדל הולך לארגון להצלת ים המלח- מטרה נעלה בפני עצמה כי צריך להציל כל אוצר שיש במדינה הקטנטונת הזו, אבל מכאן לתוספת של ליף לא ציפיתי!
ליף וחבריה לארגון החדש שהיא הקימה ניצלו כל רגע לדיבורים, גם בזמן שישבנו וחיכינו לטוניק לשיחה והביעו את רצונם לשתף צלמים באירועים שהם יקיימו. כשנשאלו מה השכר התשובה הברורה הייתה- זה בהתנדבות...
זה הוסיף טעם מר מאוד לכל האירוע.

אה כן, מסתבר שאני אלרגית לים המלח, לא הפסקתי להתעטש כל הזמן שהייתי על החוף!

לא משנה, די לטרוניות ועכשיו לתמונות!
כן, אני יודעת שלא כל התמונות באיכות מדהימה, תזכרו שאני לומדת מניסוי ותהייה\טעייה...

כן, היו יותר צלמים ממשתתפים...

ספנסר טוניק משקיף על העסק

עדיין מטרה חשובה!

האתר של ספנסר טוניק:
http://www.spencertunick.com/

האתר של הארגון להצלת ים המלח:
http://saveoursea.org.il/

שקשוקה ליחיד

זהו פוסט חגיגי לכבוד ט"ו באב. 
מה אתם לא רואים את כל הלבבות שמסביב?!
טוב, אז נכון שה"חג" כבר עבר, אבל חשבתי לכתוב את הפוסט הזה בזמן שהכנתי לי ארוחת ערב ביום שישי וחשבתי על מהלך היום...

אז היום התחיל בנסיעה לנמל תל אביב, התקיים מפגש פנויים\פנויות לכבוד ט"ו באב שאורגן על ידי ביה"ס לצילום גליץ. ראיתי שנה שעברה כתבה ב Ynet על המפגש הקודם שהם ערכו וכשראיתי פרסום למפגש נוסף, חשבתי יאללה, זו הזדמנות לצאת לצלם קצת במקום שאני לא מגיעה אליו כל כך (ולמען גילוי נאות אני מכירה את הבעלים של ביה"ס כי הוא חלק ממקימי חברת הטיולים פוטו טבע שאיתם טסתי בפברואר האחרון ללפלנד ואני מגיעה מידי פעם להרצאות שלהם בנושאי צילום או טיולים).
אז שאלתי חברה מהטיול אם בא לה להצטרף וככה בילינו שעתיים בבוקר ט"ו באב. בחום ובלחות של תל אביב.
נכון, הרעיון והיוזמה היא מקסימה לדעתי והמחשבה על היום הספציפי הזה מוסיפה לאבק שמפוזר מכל פינה מדמויות קופידון על רקע הלבבות (לא באמת היו, זו סתם סטיגמה), אבל היה חם. ולח. וההתרגשות של לנסות ולהכיר מישהו ועוד בקבוצה לא הפחיתה את כמות הזיעה הנוטפת בחום הזה של תל אביב...
היה נחמד בסה"כ ואולי הייתי נהנית יותר אם היו 20 מעלות פחות. אבל זו רק אני.
הינה כמה תמונות שצילמתי:

חלק מחברי הקבוצה בפעולה

אחרי שהמפגש הסתיים חיפשנו מקום לאכול. תחשבו על זה, יום שישי, סביבות 11:30.
לא היה מקום באף בית קפה נורמלי ולא באמת רצינו לשבת ב"בני הדייג", אז החלטנו לקפוץ לעזריאלי.
טיפ קטן, אם אתם מתים מרעב ואני מתכוונת לגוועים שעוד רגע אתם מתעלפים כי לא אכלתם כלום כבר שבוע וחזרתם עכשיו מאי בודד, אל ואני מדגישה אל (גם לא בגלל שהתערבת עם חברים) תעיזו לאכול במקום שנקרא "שינטו", דלפק שמוכר משהו דמוי אוכל אסייתי. אני הזמנתי עיסקית שכללה רול סושי ו"מנת" נודלס וחברה שלי הזמינה שיפודוני פרגית באיזה מרינדה. הסושי היה אכיל. חסר טעם לחלוטין אבל אכיל, ככה גם היו השיפודים, אבל הנודלס כבר היו מזעזעים ברמה שנתתי שני ביסים (הראשון לטעום והשני לנסות לראות אולי משהו ישתנה) יותר מידי.
מעזריאלי חזרתי הביתה ובדרך קניתי חלה טרייה. עוד לא תכננתי מה אני אכין לארוחת ערב אבל עם חלה טרייה אי אפשר לטעות.
אחרי מקלחת קרה וקצת אלוורה למקומות השרופים (כבר אמרתי שאני לבנה ברמה מסנוורת?), החלטתי להכין שקשוקה לארוחת ערב.

שקשוקה ליחיד:

בצל קטן קצוץ
4 שיני שום פרוסות
חצי פלפל אדום פרוס דק
שתי עגבניות רכות חתוכות לקוביות
כף רסק עגבניות
שתי ביצים
מלח, פלפל שחור גרוס
זעטר

לטגן במעט שמן זית את בצל עד שמתחיל להזהיב ואז להוסיף את השום.

להמשיך לטגן עוד כשתי דקות ולהוסיף את הפלפל האדום. לטגן כחמש דקות עד שהפלפל מתחיל להיות רך, להוסיף את העגבניות, לתבל במלח ופלפל, לערבב ולכסות.

לתת לתערובת להתבשל עד שהעגבניות מתרככות ומוציאות נוזלים, להוסיף את הרסק ולערבב.
לבשל עוד כחמש דקות, לשבור את הביצים ולכסות. 

רמת עשיית הביצים תלויה בכם, אני אוהבת שהן עדיין חצי רכות ונוזלות.
לפזר מעט זעטר על הביצים.

שתי פרוסות חלה, מלפפון טרי פרוס וקצת זיתים תוצרת בית (שאני אגיע אליהם בעונה) ויש לכם ארוחת ערב לתפארת חג ט"ו באב.

מוכן!

בהמשך לנושא ט"ו באב ה"אהוב" כל כך, שודר היום הסרט "ברידג'ט ג'ונס". שוב.
סרט משעשע, לא הייתי אומרת שהוא אחד מהעשירייה הפותחת של הסרטים האהובים עלי, אבל אם אין משהו יותר טוב אני אראה אותו.
יש סרטים עם קטעים שקצת צובטים לי בלב, במיוחד בתקופה כזו.
יש סרטים עם קטעים שגורמים לי לרצות להיות בדיוק באותו המקום שה"גיבורה" נמצאת בו.
בבריג'דט ג'ונס יש הרבה הצתבטויות (טוב, הסרט הזה הוא צביטה אחת גדולה), אבל אני גם רוצה את הנשיקה הזו בשלג...
אולי לא כשהתוכע'ס בחוץ בתחתונים מנומרים.

פרולוג

אז ככה,

עד לפני שנה בערך המחשבה שהיתה לי על מי שכותב בלוגים היא- כמה יהיר בנאדם צריך להיות כדי שיחשוב שמישהו רוצה לקרוא את כל מה שעובר לו בראש...

ואז נפל לי האסימון (כן, זה שהיה לפני הטלאכרד, ה'מנגו' והניידים החכמים למיניהם- זה שמשחילים על השרוכים),

אם אני רוצה להתקיים בעולם הדיגיטלי שכולם חיים בו, אני חייבת בלוג לספר מה אני עושה, אוהבת או חושבת לעשות או לאהוב.

מקווה שלא אאכזב, כי כישרון הכתיבה שלי שואף ליכולות המתמטיות שלי (ותשאלו את אחותי, היא יודעת כמה הן "מוצלחות").

אני אכתוב על החיים, היקום וכל השאר, אעלה תמונות של עבודות, אפרסם מכירות קרובות שאני משתתפת בהן, אעלה מתכונים מוצלחים (ולמרות שאני ממוצא פולני לא אחסיר מרכיבים במתכון...) שאני אוהבת וסתם פוסטים עם שירים שעושים לי את זה.