אז מזמן לא דיברנו.

מזמן לא פרקתי את העצבים בבלוג, בעיקר כי הקדשתי אותו לאוכל כמעט כל התקופה האחרונה.

חשבתי אולי לשתף אתכם במה שעבר עלי בזמן האחרון (חלקית כמובן, כי למי יש את הסבלנות לשמוע על הצרות של אנשים אחרים, כי לכל אחד יש משקולות משלו על הכתפיים).

היום (או יותר נכון אתמול, אבל בואו לא ניתפס לקטנות טוב?) החלטתי ללכת לסרט לבד.
אמצע השבוע ומחר יום עבודה, אבל חשבתי שאני צריכה קצת זמן לבד עם עצמי.

נכון, אני רוב הזמן לבד עם עצמי, אבל נראה לי שיש כל מיני חכמים שכאלה שאומרים שצריך ללמוד להיות לבד עם עצמך באמת לפני שתוכל להיות עם מישהו אחר.

אז הלכתי לסרט לבד. הכי לבד שכבר אפשר, מול כל השאר. זוגות זוגות.

טוב, אני קצת מקדימה את המאוחר כי כל המחשבות על הלבד היו עוד הרבה קודם.

נחזור קצת אחורה, קצת יותר מחודש.

כמו כל רווקה בשנות השלושים לחייה (כנראה), גם לי יש פרופיל באחד מאתרי ההכרויות הגדולים. הרי תמיד שומעים על הזוג הזה, המוצלח נורא, אלה שנראים מושלם ביחד. הרי ברור שהם הכירו באחד מהאתרים האלה. אני מנסה כבר כמה זמן. אז זהו, שאחרי כמה שנים לא מוצלחות באתר הזה קצת שיפצתי את הפרופיל, החלפת תמונות, עידכון תעסוקה ומה אני מחפשת.

ועוד משהו קטן. כנראה שהיה הכי חשוב למי שמסתכל על הפרופיל שלי חוץ ממני- בין "מערכת יחסית ארוכת טווח" ל "קשר ידידות" היה גם ה"קז'ואל סקס".

עד עכשיו הרובריקה הקטנה וכאילו חסרת חשיבות הזאת לא היתה מסומנת, באמת חשבתי שאנשים יסתכלו עלי ברצינות בלי שלט הניאון הקטן שרשום בו SEX מהבהב ליד תמונת הפרופיל הייצוגית ששמתי וירצו משהו קצת יותר מעמיק משעתיים חסרות משמעות לחלוטין...

אוי כמה שטעיתי.

ברגע שהריבוע הקטן והמטריד הזה סומן גם הוא, מאולי פנייה אחת בשבועיים פתאום ה INBOX שלי התמלא ביותר מעשר פניות ביום!

בואו נגיד את זה ככה- 

טווח הגילאים של הגברים (אם אפשר לקרוא להם ככה) שפנו: 19-45

סטטוס אישי: רווק, במערכת יחסית, נשוי, גרוש, You name it...

בבת אחת הרגשתי נחשקת. אפילו לפעמים קצת יותר מידי אם לשפוט לפי ההצעות שקיבלתי.

רוב ההודעות שקיבלתי נמחקו כמעט מידיית, הרי אם אני כבר הולכת על נושא הסטוצים לפחות שאני גם אמצא את הצד השני מושך, לא?  

כמה קיבלו תגובה ובודדים המשיכו לשיחה מעבר לאתר.

אני לא יכולה להכחיש שעניין ה"חד פעמי" קרץ לי ו-וואלה, כשהתאים גם קפצתי על הרעיון.

אבל הכל רק גרם לי להרגיש עוד יותר לבד, כי מה זה משנה הסקס אם אין עם מי להתעורר.
*עידכון קטן* אחד מהפונים, צעיר בן "37" רק שאם הוא בן 37 אני מלכת הגלקסיה, שלא קיבל את הדחייה שלי באותה הקלות כמו האחרים, בהודעה האחרונה כתב לי למסור ד"ש לבנק הזרע.
אז כן, אני שוקלת לסגור את הפרופיל.

וכמובן שכל הרגשות המחורבנים האלה רק גורמים לחשוב על זה שהתפספס.

זה שהכרתי בזמן ההתנדבות במד"א בתקופת התיכון, בן גילי שנראה שהיה בלתי מושג לחלוטין. הוא היה אחד מהטובים.

חכם, נאה, גיקי כמו שאני אוהבת. נו מוצלח כזה. אבל עם החברים הקרובים מסביב ולמרות שהוא היה אחד החברים הטובים שלי באותה התקופה לעולם לא חשבתי שהוא יסתכל עלי כעל מעבר לידידה.

אחרי הצבא הקשר קצת התרופף אבל חזר אחרי ששלחתי אליו הודעה אם הוא יוכל לבוא לעזור בלימודים לפסיכומטרי. כן הוא היה מדריך פסיכומטרי, מהסוג הזה של מוצלח.

אז הוא קפץ. הקטע עם הפסיכומטרי נפתר תוך שתי דקות בערך ושאר הזמן ישבנו ודיברנו.

כשליוויתי אות לאוטו החלטתי שאני חייבת לעשות משהו אחרת אני אתחרט על זה.

אז נישקתי אותו.

הוא קצת היה בהלם כי הוא ממש לא היה מוכן לזה וראיתי את הגלגלים זזים בלי הפסקה והוא לא ידע כל כך מה לעשות או איך להגיב אז לקחתי צעד אחורה. אחרי כמה דקות של התלבטויות כנראה שמשהו השתנה בנקודת המבט שלו עלי והוא משך אותי אליו לעוד נשיקה.

העניינים קצת התחממו והמשיכו הלאה.

אבל אחרי כמה ימים כשניסיתי לדבר איתו ולנסות לראות אם אפשר להתקדם הוא לא היה כל כך תקשורתי אז הפסקתי לנסות.

ככה הקשר התנתק עד שעברתי לירושלים, שאלתי אותו אם הוא יבוא לבקר אותי וגם אז נענתי בגימגום הידוע. ויתרתי.

לא יודעת למה, וחשבתי שבאמת כבר שכחתי אותו אבל בשנה האחרונה של הלימודים (4 שנים אחרי המפגש האחרון) החלטתי לשלוח אליו הודעה אם הוא רוצה להצטרף אלי כשאני הולכת לעשות את הקעקוע הראשון. תבינו, הוא זה שבא איתי לעשות את הפירסינג בלשון (כן, היה לי אחד כזה לדקה וחצי בערך) אז חשבתי שהוא ירצה להצטרף.

הוא לא יכל לבוא באותו היום אבל קבענו להיפגש בהזדמנות הקרובה.

בערך שבועיים אחר כך קפצתי אליו, הוא בדיוק עבר דירה אז הבאתי לו עציץ עם עשבים לתה שזכרתי שהוא אוהב.

הרבה דיבורים, השלמת פערים מהשנים האחרונות ווידוי.

אמרתי לו שהוא ה"קריפטונייט" שלי (למי שלא דובר גיקית זה אומר שהוא מבטל כל כוח שהיה לי לעמוד בפניו) שהייתי מאוהבת בו מאז, מכיתה י'. שאותו אני רוצה. זה לא שלא היו אחרים שיצאתי איתם וניסיתי למצוא מישהו אחר אבל הוא תמיד נשאר שם, במאחורה של המוח.

הוא לא אמר כלום, כי מה כבר אפשר להגיד על דבר כזה והוא בדיוק היה אחרי מערכת יחסית שקצת שיבשה לו את החיים. אז נשמור על להבה קטנה בינתיים. ננסה.

ועוד קצת התעסקויות PG13.

ברור שהכל התפוצץ לי בפנים כמה ימים אחר כך, אחרי שהוא שלח לי הודעה שהוא חושב שהוא לא יכול להתחיל עכשיו משהו חדש. מצטער.

זה היה קצת אחרי יום העצמאות, שנה אחרונה לתואר ואני צריכה להיות הכי מרוכזת שאפשר, אבל איך אפשר כשהלב מרוסק לחתיכות הכי קטנות שיכולות להיות.

אחותי קראה לו נקניק. שהוא לא שווה את הבכי.

עברו עוד כמה שנים מאז. עברו עוד כמה דייטים, כושלים בעיקר. 

כי באמת מחקתי את המספר שלו אחרי ההודעה ההיא. ובאמת ניסיתי לשכוח. עכשיו, 5 שנים מההודעה ההיא ומזוכיסטית שכמוני שלא מצליחה לשכוח גם מחפשת אותו בפייסבוק. ומוצאת.

זה היה לפני שבועיים בערך.

הייתי אחרי משמרת לילה בעבודה, קצת שתיתי והרבה עייפה ובעיקר עם הרבה שנאה עצמית על התקופה האחרונה שחוץ מלעבוד ולישון אני לא עושה כלום. שלחתי אליו הודעה בפייסבוק.

הרי רואים שאת הסימון הקטן הזה שקוראים את ההודעה.

הוא ראה אותה. את זה שכתבתי לו שאני עדיין רוצה אותו.

הוא לא ענה.

למחרת כשלא הייתי שיכורה ולא יכולתי להאשים שום דבר אחר חוץ מאת עצמי כתבתי עוד הודעה, שאיבדתי אותו פעם אחת יותר מידי ואני אמשיך לנסות כי אין לי מה להפסיד.

הפעם הוא ענה.

הוא בזוגיות וטוב לו.

כתבתי מאוד מנומס, אני שמחה לשמוע שטוב לך. אני לא אציק לך יותר.

וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. 

אתם יודעים, קצת בעייתי לעבוד כשכל רגע הבכי יכול להתחיל. במיוחד שפתאום התחיל השיר המקולל של אדל Someone like you. אז צעקתי להחליף את השיר ויצאתי מחוץ למטבח לבכות ולנסות להירגע. כן, עד כדי כך שירים משפיעים עלי. תוך כדי העבודה התכתבתי עם פיטר, אחד המדריכים מהטיול האחרון, בחור אירי חמוד שמצליח לסבול את השטויות שלי, על כל הסוגים. כן, הוא תפוס. אבל סופג את כל מה שאני כותבת לו. ובחזרה. הוא קצת הצליח להרגיע.

כל זה היה בסוף השבוע האחרון, אז אם נראתי למישהו מרוחקת קצת יותר מהרגיל, זאת הסיבה. לא, אל תשאלו אותי אם אני בסדר כי אני לא. אבל אני מנסה.

חזרנו להיום וללבד.

לאישתו של בן דוד שלי יש מנהג. היא הולכת לסרט פעם ב- ומפנקת את עצמה בקצת זמן אישי. סתם ככה להיות לבד עם עצמה. בלי הבית, בלי העבודה, בלי דאגות.

אז החלטתי לנסות גם כן. אולי עם הזמן אני אדע איך לאהוב את עצמי באמת, שגם לי מגיע קצת יותר ממה שאני מוכנה לתת לעצמי. כל הזמן אומרים לי שאני דואגת יותר מידי, שאני חושבת על כל דבר יותר ממה שצריך.

והם צודקים. אז החלטתי קבל עם ומרשתת- להשתנות.

כמה אני אצליח? לא יודעת, אבל לפחות אני מנסה.

אז סיימתי את מה שהייתי צריכה לעשות היום, ביום חופש, כן? עדיין אני עושה דברים כמו להכין את הטור של השבוע (אל תשכחו לבדוק אותו, אחלה קינוח לשבועות).

התלבשתי ונסעתי לסינמה סיטי.

בחרתי סרט שכנראה אף אחד לא היה הולך איתי אליו ואז לא הייתי צריכה לסבול את הפרצופים אם כן הייתי גוררת מישהו שלא רצה לראות אותו מלכתחילה.

הגעתי קצת מוקדם, הלכתי לקנות כרטיס ולהסתובב בין "מבחר" החנויות. הרי ברור שהמקום שאני אבלה בו את מרבית הזמן הוא סטימצקי. לא תכננתי לקנות משהו אבל איך אפשר שאני לא אצא משם עם לפחות שני ספרים. טוב, גם זה פינוק בשבילי.

טוב, הגיע הזמן לעלות לאולם. לקחתי את הדיל XL של פופקורן ענק ושתייה ענקית (המוכר היה בטוח שאני מתבלבלת כי לקחתי את השתייה הגדולה 1.3 ליטר של זירו, הוא שאל פעמיים... בטח לא הבין לאן כל זה הולך) ועוד חטיף שלא באמת עניין אותי, השארתי שם חצי מהמשכורת כי הם עדיין חושבים שככה אנשים צריכים לשלם, אבל אמרתי יאללה, זה גם סוג של פינוק.

טוב, התחיל הסרט. נגמר הסרט. נגמר הפופקורן הענק וכמעט כל השתייה. לא החלטתי אם אני במצב רוח לגלידה כי אני בטח לא אסיים אותה (כן, עם גלידה יש לי בעיה, מתוק מידי וקר מידי ביחד)  אז קניתי קצת גומי בדוכן הממתקים וחזרתי הביתה.

כמו תמיד שאני הולכת ברחוב לבד אני עם אוזניות. זה הפלייליסט שהתנגן באותן הדקות בדרך חזרה.

אחד השירים שאני הכי אוהבת של KISS והוא גם היה השיר של אחרי החופה של אחד החברים הכי טובים שלי מהעבודה. אז אחרי שיצאתי מהסרט בהרגשה קצת יותר טובה, לשמוע את השיר הזה עשה לי עוד קצת טוב.

אבל אחר כך זה התחיל-

ועד כמה שאני אוהבת את אלאניס, ברור שהתחלתי לדמוע. באוטובוס. ליד אנשים. נכון שהשיר הזה מנסה לחזק אבל עדיין לא הצלחתי להחזיק מעמד.

ואז אקסל התחיל לזמר. קצת נרגעתי...

ואיך אפשר שלא לשיר (בראש, ברור, כי עדיין אוטובוס) את שנדליר או תוך כדי להיזכר בקליפ הקורע של נוי אלוש...

אחר כך היו עוד כמה שירים, אבל זה לא באמת משנה לפואנטה. וכן, יש לי טעם מאוד אקלקטי במוזיקה... תפסיקו לצחוק.

בחצי הדרך מתחנת האוטובוס לדירה יש פאב אירי חדש. תמיד רציתי להיכנס ולשבת אבל אין לי עם מי.

הפעם נכנסתי. רק צ'ייסר אחד של ג'ק. עם ג'ק הכל נראה קצת יותר ורוד. אחלה בחור ג'ק.
כיבדתי את המארחת ואת הברמן בנחשים וחזרתי הביתה.

אה, הפואנטה.

אין באמת אחת כזאת. סתם תקופה מחורבנת שאני מקווה שתיגמר בקרוב.

ולכל מי שקורא את הפוסט ויראה אותי בימים הקרובים, בין אם בבית או בעבודה-

שוב, אני אהיה בסדר אז אל תשאלו אותי שאלות קשות שאין לי תשובות עליהן או תסתכלו עלי במבט שונה מבדרך כלל, כי אתם מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני שמה לב לכל שטות.

למשפחה הקרובה- אני אוהבת אתכם. אני יודעת שאני לא אומרת את זה אבל זה לא אומר שזה לא נכון. 

לחברים- ע"ע משפחה. אני יודעת שאני לפעמים יכולה להיות יותר מידי במיוחד עם הדילמות המוזרות שלי, האאם האאם רסקין, אבל אתם יודעים. אם לא אתם אז מי?
למאיה- בזכותך אני מנסה.

לאחותי- אני מקווה שבקרוב אני אראה את עצמי כמו שאת רואה אותי,

הפוסט הזה מוקדש לך.